החלטה בתיק ע"א 29013-01-12

המבקש הגיש ביום 15.1.2012 ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת א' דגן) מיום 30.10.2011 (להלן: "פסק הדין"). הערעור הוגש לאחר שבית משפט קמא דחה את התביעה שהוגשה ע"י המבקש וקיבל את התביעה שכנגד שהוגשה ע"י המשיב, כך שהמבקש חויב לשלם למשיב סך של 130,000 ש"ח בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 17,400 ש"ח ובצירוף אגרת בית משפט.

בפניי מונחת בקשה שהוגשה ע"י עו"ד אייל מנחם (להלן: "המבקש") לעיכוב ביצוע התשלום הכספי, שכ"ט עו"ד ואגרת בית משפט שנפסקו למר ראובן שפיגלר (להלן: "המשיב"), לאחר שבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית משפט קמא - נדחתה.

עיכוב הביצוע לו עותר המבקש הינו עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק הדין.

טענות הצדדים:

לטענת המבקש סיכויי הערעור גבוהים מאוד בנסיבות בהן נפלו בפסק דינו של בית משפט קמא שגיאות מהותיות, עת האמין לשקריו של המשיב, ולא מצא כי המשיב אחראי לפרסום לשון הרע על-פי סעיף 12 לפקודת הנזיקין.

בנוסף, טוען המבקש כי שגה בית משפט קמא שקבע כי למשיב עומדת הגנת "אמת בפרסום" והגנת תום הלב לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), ושנקבע כי המבקש הוא האחראי למכתב שהופץ כנגד המשיב, על אף שהוא נכתב והופץ ע"י חותנו.

כמו כן, טוען המבקש כי שגה בית משפט קמא עת קבע כי תמליל החוקרת הפרטית שהוגש אינו קביל או משקלו מופחת, וכי אין בהתנהלות המשיב מול החוקרת כדי לתמוך בטענות המבקש, ומשחויב במלוא הפיצוי המקסימאלי ע"פ חוק איסור לשון הרע.

עוד טוען המבקש, כי בפסק דינו של בית משפט קמא נפלו מספר פגמים מהותיים שגרמו לעיוות דין. המבקש מפרט וטוען כי מאחר ובית משפט קמא דחה את בקשת המבקש לעיכוב ההליך האזרחי בשל קיומו של הליך פלילי תלוי ועומד, נאלץ המבקש להימנע מהבאת עדויות להוכחת טענותיו בהליך האזרחי מתוך רצון לשמור על זכויותיו בהליך הפלילי, ובכך הלכה למעשה נפגעו זכויותיו להליך הוגן. בנוסף, טוען המבקש כי בית משפט קמא שגה שדחה את בקשת המבקש להגשת פרוטוקולים מההליך הפלילי כראיה בהליך האזרחי.

המבקש מוסיף וטוען, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו בנסיבות בהן מצבו הכלכלי של המשיב קשה, כעולה מעדויותיו בהליך בבית משפט קמא ובהליך הפלילי, ולפיהן הינו אדם דל אמצעים, לא בריא המתפרנס ממשכורת זעומה כעובד ביטחון, תומך באישה חולה ובבן חולה סרטן ועל כן, ברור כי במידה וסכום פסק הדין ישולם לו, אין סיכוי להשבת המצב לקדמותו, ככל שהערעור יתקבל.

מאידך, טוען המבקש כי אין חשש כי במידה והערעור יידחה לא יוכל המבקש לשלם את פסק הדין בבוא העת,  בציינו כי גם המשיב אינו סותר טענה זו, כעולה מתגובתו לבקשת עיכוב הביצוע.

לאור האמור, עותר המבקש לעיכוב ביצוע פסק הדין ולחילופין להורות כי סכום פסק הדין יופקד בקופת בית המשפט ולא יועבר לידי המשיב.

המשיב מתנגד לבקשה, וטוען כי פסק הדין של בית משפט קמא מבוסס בעיקרו על ממצאי מהימנות וקביעות עובדתיות ולאור זאת סיכויי הערעור אפסיים וקלושים, וכי הפיצוי שנפסק לטובתו הולם, בנסיבות בהן המשיב התעמר בו, כעולה מהכרעת בית משפט קמא.

עוד טוען המשיב, כי בכוונתו להגיש ערעור שכנגד, ובמסגרתו לטעון כי אמנם פסק דינו של בית משפט קמא מוצדק, אך בית משפט קמא לא פסק פיצוי בגין "מסכת התנכלות", כלשונו, מצד המבקש, של איומים, צעקות, השפלות בפומבי והטרדות המהוות עוולה של לשון הרע ו/או פגיעה בפרטיות בגינו ראוי לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ש"ח. בנוסף, טוען המשיב כי על בית משפט קמא היה לפסוק הוצאות משפט גבוהות מאלו שנפסקו וכי היה מקום להשית על המבקש פיצוי של לפחות 50,000 ש"ח בגין המכתב מיום 19.10.2001, ולא פיצוי בסך 30,000 ש"ח כפי שנפסק.

המשיב מוסיף וטוען, כי אין לקבל את טענות המבקש לעניין השפעתו של ההליך הפלילי המתנהל בין הצדדים על תוצאות פסק הדין, היות והמשיב עקבי בטענותיו בכל ההליכים, וכי אין בכוחם של הפרוטוקולים מההליך הפלילי כדי לשנות את פסק דינו של בית משפט קמא.

לעניין מצבו הכלכלי מציין המשיב כי אמנם אינו אדם עשיר אך אין לחובתו חובות ובבעלותו בית בעתלית, רכב, וסכום הקרוב ל-200,000 ש"ח אשר נצבר לטובתו במסגרת ביטוח המנהלים. לפיכך, טוען המשיב כי לא תהא כל בעיה להשיב את סכום פסק הדין, באם הערעור יתקבל.

עוד מציין המשיב כי כפי שהצליח לגייס סכום העולה על 60,000 ש"ח לצורך מימון ההליכים השונים בין הצדדים, יוכל להשיב את סכום פסק הדין במידה ויתבקש לעשות זאת.

בסיום טענותיו מציין המשיב, כי ההתנהלות של המבקש בתיק זה במשך כחמש שנים גרמה לו לנזק כספי רב ועל כן, זכאי הוא לקבלת הפיצוי הכספי, ובכך להשיב הלכה למעשה את המצב לקדמותו.

המבקש לא הגיש תשובה לתגובת המשיב במועד שנקבע, חרף החלטתי מיום 18.1.12.

הפן הנורמטיבי: